משנת ארץ ישראל על משנה זבחים ח׳:ג׳

3 לפי כתב-יד קופמן

4 אשם – שהוא קרבן חובה וקודשי קודשים, שנתערב בשלמים – שהוא קרבן נדבה וקודשים קלים. בדפוס וילנא נוסף "ירעו עד שיסתאבו", אך בכתב יד קופמן ובכל עדי הנוסח הטובים מפ, מנ, מל ועוד עמדה זו חסרה. רבי שמעון אומר שניהם שניהם ישחטו בצפון – קודשי קודשים שחיטתם בצפון פ"ה מ"א וכן קודשים קלים פ"ה מ"ה, ויאכלו כחמר שבהן – כקודשי קודשים, כלומר רק לכוהנים בתוך תחום המקדש וכו', ללילה אחד בלבד וכו'. גישה זו שונה בעליל ממה ששנינו במשניות הקודמות. שם ההלכה הייתה ירעו עד שיסתאבו, וימכרו וכו'. אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול – התוצאה היא שמה שהוא קודשים קלים ייפסל לאכילה, שכן על קודשי קודשים חלות מגבלות חמורות יותר.

5 אמרו לו הם דברי חכמים החולקים, הם אלו שקבעו לעיל "ירעו עד שיסתאבו", והמעתיק של דפוס וילנא השלים את דעתם מדעתו.

6 לפנינו, אפוא, מחלוקת בנושא עקרוני ביותר. שני החולקים מסכימים שאין קרבן מתבטל ברוב. אבל רבי שמעון דורש להקריבו לפי המכנה המשותף הגבוה, וחכמים קובעים ש"ירעה עד שיסתאב". מעניין שהנימוק של חכמים הוא שלא להרבות בפסול בקודשים, ולא הדרישה שקרבן יוקרב דווקא לשמו ולמטרתו. הביטוי "אין מביאין קדשים לבית הפסול" זהה למינוח "שלא יביא את התרומה לידי פסול" להלן פ"י מ"ז, ומקביל למינוח אחר המצוי במקורות והוא "ממעט באכילתן". "ממעט באכילתן" נאמר על שביעית ומעשר שני, ומצינו לגביו מחלוקת זהה בין חכמים ורבי שמעון.

7 בתוספתא: "אין מבשלין חטאת ואשם עם מורם מתודה ואיל נזיר עם הבכור עם המורם משל שלמים, מפני שממעט את אכילתן וזמן אכילתן, ולא שלמים של אמש עם חטאת ואשם של יום, מפני שממעט את אכילתן, ומקום אכילתן וזמן אכילתן. אבל חטאת ואשם מתבשלין זה עם זה, תודה ואיל נזיר מתבשלין זה עם זה, הבכור ומורם משלמים מתבשלין זה עם זה, מפני שכולן שוות" פ"י ה"ח עמ' 495-494. אם כן החופש של הכוהנים מוגבל על ידי הטיעון שלא לגרום למיעוט באכילה. הטיעון הוא אותו טיעון, אבל נעשה שימוש במונח "ממעט את אכילתן", זאת אף שניתן היה להשתמש במינוח "אין מביאין קדשים לבית הפסול". הבדלי הסגנון הם הבדלי עריכה.

8 אבל בתוספתא פסחים: "בכור ומעשר שנתערבו זה בזה, שניהם ירעו עד שיסתאבו. רבי שמעון אומר זה ישחט לשם מה שהוא, וזה ישחט לשם מה שהוא, ושניהם יאכלו כאחד, מפני שמתן דמן שווה. וכן היה רבי שמעון אומר באשם ושלמים שנתערבו זה בזה, ולא הודו חכמים לרבי שמעון במביא קדשים לבית הפסול. במי דברים אמורים בזמן שנתערבו חיין, אבל בזמן שנתערבו שחוטין יאכלו כחמור שבהן" פ"ט ה"י.

9 הבבלי עה ע"ב מדגיש שכל המשניות, לפי פשוטן, עוסקות במצב של דיעבד, ואכן נכון הדבר על כל המקורות שהבאנו עד עתה. אבל להלן פ"י מ"ז נראה שרבי שמעון ואחרים חולקים גם במצב של לכתחילה, ונדון בכך להלן בפירושנו למשנה שם. שם גם נבחן את שני המונחים "ממעט באכילתן" לעומת "אין מביאין קודשים לבית הפסול".

10 בתחום זה של הקרבת הקרבן למטרתו הייעודית אנו מוצאים במשניות שלנו גישה בלתי אחידה בפרטים. בתוספתא יש מחלוקת מקבילה לגבי בכור ומעשר שדינם קרוב אך שונה "הבכור נאכל לכהנים והמעשר לכל אדן ונאכלין בכל העיר לכל אדם" – לעיל פ"ה מ"ח. הברייתא שונה: "הבכור והמעשר שנתערבו: רבי שמעון אומר זה ישחוט לשום מה שהוא וזה ישחט לשם מה הוא, ושניהם יאכל כאחד מפני שמתן דמן שוה. ולא הודו חכמים לרבי שמעון, שמביא קדשים לבית הפסול. במה דברים אמורים בזמן שנתערבו חיין, אבל בזמן שנתערבו שחוטין יאכלו כחמור שבהן. נתערבו בפסולי המוקדשין או בחולין שנשחטו בעזרה, תעבר צורתו יצא לבית השרפה" תוס', פ"ח הי"ד, עמ' 491. החצי השני של הברייתא הוא המשך משנתנו, ויידון להלן. אם כן, הגורם העיקרי לשוויון או להפרש הוא מתן הדם, ודעת חכמים נובעת מהרצון לצמצם אבדן קודשים, כמו ששנינו במשנה. התוספתא מוכיחה שאכן מחלוקת לפנינו, כפי שכבר הצענו על סמך כלל משניות הפרק עד עתה, וכפי ששחזרו המגיהים של הדפוסים המאוחרים מדעתם.

11 בתוספתא שלנו פ"ח ה"ג ואילך, עמ' 491 מובאת סדרה ארוכה של הלכות המדגימות את הכללים על כל אחת מאפשרויות התערובת: עולה בזבחים; חטאת בזבחים; אשם בזבחים. בכולן חוזר הדין של חכמים "ירעו עד שיסתאבו": "עולה שנתערבה באחד מכל הזבחים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי יפה שבהן זבח ובדמי יפה שבהן עולה כבר קרב זבחו יביא בדמיו זבח אחר קרבה עולתו יביא בדמה עולה אחרת" תוס', פ"ח ה"ג-ה"ה, עמ' 491. בהמשך התוספתא מובאים מקרים מורכבים יותר. באחד מהם שלמים שנתערבו בשלמים הבאים מחמת הפסח בן עזאי מציע פתרון אחר הסוטה מהכלל שבמשנה: "בן עזאי אומר שלמים הבאין מחמת הפסח הרי הן כפסח לכל דבר אלא שהן נאכלין ליום ולילה" תוס', פ"ח הי"א, עמ' 491. ברייתא זו מאפשרת לנו להסיק שתי מסקנות. הראשונה שההלכות שבמשנתנו, המיוחסות לחכמי דור אושא, מקורן קדום יותר, לפחות מדור יבנה. המסקנה השנייה חשובה יותר: עד עתה היה כלל הלכתי ברור, והברייתא מלמדת על גישה נוספת שלפיה "יאכלו כחמור" חל רק על חלק מההלכות, כדי למנוע הוצאת קודשים לפסול, ומן הסתם כאן כדי לאפשר את שמחת החג וסעודת החג. הרי השלמים הובאו לשם סעודת המשפחה ביום החג, ואם ייקבע שנאכלים רק בפסח כפסח תיפגע המשפחה קשות.

12 עוד חריג שנוי בברייתא הבאה: "בכור שנתערב בפסח, שניהן ירעו עד שיסתאבו ויאכלו כבכור. רבי שמעון אומר זה ישחט לשום מה שהוא, וזה ישחט לשם מה שהוא, שניהם יאכלו כפסח וכמנוייו של פסח" תוס', פ"ח הי"ב, עמ' 491. רבי שמעון מוותר על צורך בשחיטה לשמו של הקרבן אף על פי שבקרבן פסח זה תנאי חיוני, לעיל פ"א מ"א, ומצד שני הוא מחיל את הכלל ש"יאכל כחמור", וכן במקרים נוספים הוא מחיל את הכלל הזה תוס', פ"ח הי"ג, עמ' 491.

13 עד כאן דין עירוב בעלי חיים שלמים.

14 ניתערבו חתיכות בחתיכות – חתיכות מבשר הקרבנות, בשלב האכילה. בשלב זה יש עדיין הבדלים בין דיניהם של הקרבנות השונים, אבל מראם החיצוני זהה, קדשי קדשים בקדשים קלים או הנאכלין ליום אחד – והם כל הקודשים הקלים חוץ מבכור ומעשר, בנאכלים לשני ימים – בכור ומעשר, יאכלו כחמר שבהן – יש מקום להשערה שהכלל "יאכלו כחמור שבהן" נוצר בהקשר זה של אכילת בשר, והועבר על ידי רבי שמעון לכלל הקרבנות, אף שכאן הוא "נתקל" בכללים אחרים. לדעת רבי שמעון כלל זה גובר, ולדעת חכמים הכללים האחרים קודמים עדיפים.

15 עירוב של חתיכות נדון כמובן גם בהקשרים אחרים. בדרך כלל או שיש כללי ביטול, או שעל כל התערובת חל הדין החמור אם הדבר אפשרי. כך, למשל, "חתכה אסורה שנתערבה בחתכות, אפלו הן אלף, כולן אסורות" תוס', תרומות פ"ח ה"כ. אבל גם מצינו: "חתיכה של חטאת שנתערבה במאה חתיכות של חולין, וכן פרוסה של לחם הפנים שנתערבה במאה חתיכות של חולין, הרי אילו יעלו. רבי יהודה אומר לא יעלו" תוס', שם הכ"א. משנתנו היא שיטת רבי יהודה ש"לא יעלו" אלא ייאכלו כחמור, אבל חכמים חולקים, מן הסתם, וסבורים שחל כאן דין ביטול ברוב אולי ברוב של אחד למאה.